האידיאולוגיה המשפחתית ביפן זוכה לחשיבות מיוחדת הן ברטוריקה החברתית והם במערכת החקיקה. האידיאולוגיה המשפחתית החלה לשמש ככלי משילות עוד בתקופת טוקוגאווה (1603-1868) וממשיכה גם היום בעידן המודרני. בעידן המודרני עם חיסולו של מעמד הסמוראים וקיצו של העידן הפאודלי, העם היפני לא היה מאוחד, הנאמנויות באותה העת היו לשליטים אזוריים ולכן עלה צורך לאחד את העם סביב נאמנות אחת, כדי לייצור אומה מאוחדת, גאה, משפחתית שבראשה עומד אב עליון – הקיסר. השימוש בדמות הקיסר כאב, נבעה וחיזקה את הרעיון של תפיסת המשפחה ביפן. דבר זה קיבל ביטוי גם במערך חקיקה אשר ביסס את הבית כיחידה בסיסית בחברה היפנית בה הגבר הבכיר בבית הוא ראש המשפחה ובעל שליטה כמעט מוחלטת על חיי בני המשפחה האחרים
כינונה של יפן המודרנית הביא לשינוי משמעותי במעמדן ותפקידן של נשים ביפן. עם תחילת המאה ה-20, בעקבות השפעה מערבית, מנהיגי הדעה היפנים החלו להתייחס לצורך לחנך נשים. מאמרים נכתבו ופורסמו במגזינים ובמעגלים אקדמיים המקדמים חינוך לאישה "מתרבת" אותם כדי שתוכלנה להפוך לאימהות טובות יותר לדורות הבאים של אזרחים נאמנים של העם היפני. משרד החינוך, הקים בתי ספר לחינוך בנות המקדמים ערכים של צניעות, ציות לבעל ולמשפחה תוך טיפול בבריאות האישית לטובת הייעוד הנשי להפוך לאֵם במדינת הלאום.
לאחר מלחמת העולם עבר התא המשפחתי ביפן מספר שינויים מרכזיים. בשנת 1947, בהשפעת שלטון הכיבוש האמריקאי, שונה 'חוק המשפחה' היפני באופן שמשקף גישה מערבית דמוקרטית ושוויונית למבנה משפחה גרעיני (nuclear family system). בהדרגה מוסד השידוכים פינה את מקומו גם לנישואין מתוך אהבה. שנות הצמיחה הכלכלית מיד לאחר המלחמה הביאו לשינויים נוספים במשפחה. דמות ה'סלרי-מן' הפכה למודל החיקוי הרצוי לאב ובעל, ובבית האידיאלי תפקיד האישה היה לנהל את משק הבית, הכלכלה ולדאוג למשפחה כך שאב המשפחה יוכל להשקיע את כל מרצו בעבודתו והילדים בלימודיהם.
התפקחות הדור הצעיר ממערכות היחסים של הוריהם והשינויים החברתיים והכלכליים של שנות ה-70 הביאו ליצירת מבנה משפחה הידוע כ'משפחה החדשה'. אומנם, הבעל נדרש לעזור יותר בבית ובפעילות המשפחה אבל בפועל הוא עדיין נדרש לשעות עבודה רבות והאישה נאלצה לתמוך בילדים ולסייע להצלחתם בלימודים, לדאוג להורים ולסייע בצרכי בעלה. המשבר הכלכלי של סוף שנות ה-80 היווה רקע לשינוי נוסף במשפחה, מדד הילודה צנח וגיל הנישואין עלה. תקופה זו מסמלת תחילה של מגמות חברתיות אשר במרכזן עומדות נשים משכילות יותר, אשר נישאות מאוחר יותר, יולדות פחות, ונוכחות יותר בשוק העבודה.
אידיאל המשפחה ביפן, אפשר ביסוס חלוקת תפקידים מגדרית באופן שצמצם את מרחב הפעולה של נשים בזירה הציבורית והעסקית, דבר הניכר במשק גם כיום. חלוקת תפקידים זו קיבלה עידוד גם ממערכות החוק, המיסוי, החינוך והרפואה.
בשנת 1986 נחקק ביפן חוק שוויון התעסוקה. אך מאחר וחוק זה, גם לאחר שעבר תיקונים, לא כלל הטלת סנקציות, ולא פרט אפשרויות אכיפה ולא לקח בחשבון את הצרכים המיוחדים של נשים כאימהות, האפליה המגדרית בשוק התעסוקה נותרה במידה רבה שרירה. רוב הנשים המשיכו לעבוד במשרות ללא אופק קידום וכמעט כל משרות הניהול נותרו בידי גברים
חוסר השוויון התעסוקתי ניכר גם כיום עם פחות מעשרה אחוזים של נשים בתפקידי ניהול וסיכוי גבוה יותר לנשים לעסוק בעבודות זמניות וללא קביעות (OECD 2011). כיום, 51% מהלומדים במוסדות להשכלה גבוהה ביפן הן נשים, אולם בחירת נשים במקצועות מדעיים וטכניים היא הנמוכה ביותר מבין כל מדינות ה- OECD. התופעה מוסברת בחלקה על ידי השפעה תרבותית וסטריאוטיפים מגדריים הקשורים לתפקידן של נשים בחברה.
בנוסף, בין גברים בעלי השכלה גבוהה, לנשים בעלות השכלה זהה יש פער שכר גבוה פי שמונה, דבר המצביע על אפליה מגדרית קיצונית בשוק התעסוקה של יפן. הבדלי השכר המשמעותיים יוצרים מצב שבו נשים נוטות לבחור במקצועות שאינם תואמים את כישוריהן האמיתיים. יותר נשים דוחות את הנישואין שלהן ומעדיפות התפתחות ומיצוי אישי.
נכון להיום ישנם צעירים רבים הבוחרים לא להינשא או לא להביא ילדים או להביא ילד אחד בלבד. בחירות אלו גורמות לירידה משמעותית בילודה מה שמביא את יפן לבעיה כלכלית חמורה היות ויש שכבה גדולה של מבוגרים שצריך לתמוך בהם עם דור מועט מאוד של משלמי מיסים.
נכון יהיה לטעון כי הבעיה המגדרית, עומדת בלב ליבה של הירידה בילודה. בעיה זו משפיעה על בחירותיהן של נשים ושל צעירים בכלל ומשפיעה באופן ישיר על כלכלתה ועתידה של יפן.
