ביפנית משתמשים בשלוש שפות כתיבה יחדיו: הירגנה, קטקנה וקנג'י. הירגנה וקטקנה הן מערכות כתיבה פונטיות, כלומר, צלילים ממש כמו בשפות אחרות. קנג'י לעומת זאת, היא שפת כתיבה פיקטוגרפית כלומר, לכל אות (יותר מדוייק לומר סימניה), יש ציור בעל משמעות.
למרות שיפנית וסינית הן שתי שפות שונות לגמרי, מערכת הכתיבה היפנית מבוססת על המערכת הסינית. סימניות הקנג'י הגיעו ליפן מסין במאה ה-7 (יש הטוענים קודם לכן). בתחילה, ביפן עשו בהם שימוש קצת לא מדוייק, הם השתמשו בסימניות כקריאה פונטית ורק כעבור כמאה שנים, במאה ה-8 יפן התחילה להשתמש בקנג'י בקריאה הפיקטוגרפית שלו. המערכות הפונטיות של הירגנה וקטקנה הומצאו דרך שימוש במערכת הקנג'י. איך זה קרה? פשוט לקחו סימניית קנג'י ומתוכה גזרו בסיס של אותיות הירגנה וגם קטקנה.
הירגנה נועדה במקור לשמש כשפת כתיבה פונטית למילים מהשפה היפנית. קטקנה לעומת זאת נועדה לשמש עבור מילים זרות שנכנסו לשפה. במונחים של היום יהיו אלו מילים כגון: אינטרנט, טבק, דרגות צבאיות זרות וכמובן גם שמות של אנשים שאינם יפנים.
ביפנית מבנה המשפט הפוך משפות אחרות. כך למשל משפט מתורגם מיפנית לשפה אחרת יראה כך:
מבנה זה מקשה מעט על תרגום משפות זרות ליפנית היות ואנשים נוטים לתרגם מילה במילה וביפנית זה מחייב התייחסות למערכת לוגית שונה.
ברוב המשפטים ביפנית הפועל בא בסוף המשפט והשלילה שלו מגיעה רק אחרי הפועל. כלומר, אם לא מקשיבים למשפט עד לסופו המושלם לא ניתן לדעת אם הדובר אומר משפט חיובי או שלילי. זה גם עוד הסבר מדוע יפנים לא נוהגים להתפרץ אחד לדברי השני אלא מקשיבים עד הסוף.
ביפנית אין יחיד ורבים כך שאם משהו מבקש כיסא או כיסאות זה יאמר עם אותה המילה לשני המצבים. אז איך נדע כמה כיסאות להביא? ובכן, יפנים נוטים לדייק, אם הם ירצו 5 כיסאות הם יאמרו בדיוק או 'בערך 5 כיסאות'.
ביפנית נוטים ברוב הפעמיים להשמיט את 'אני' מהמשפט. יש בזה כמובן גם אלמנט של צניעות אך לא רק. כמשתחילים להתרגל לשפה רואים שאין באמת צורך להגיד 'אני' כיוון שאם מדברים על משהו אחר, מן הסתם הוא יוזכר בשמו ולכן כשאין במשפט שם, הכוונה היא אליי.
ספירות ביפנית, יש הרבה, עשרות, אם לא יותר. מה זה אומר ספירה? יש הבדל אם סופרים אנשים, חיות, בהמות, ספרים, דברים עגולים, דברים ארוכים, שטרות, כוסות מלאות, ועוד. לכל אחת מהם ספירה אחרת. המספרים עצמם לא משתנים אבל החיבור הלשוני שלהם בין המספר לבין מה שנספר יכול ליצור שינוי באופן ביטוי הספירה. דבר זה דיי מפחיד את תלמידי השפה אבל את זה לומדים בהדרגה ובאופן שבו מאמנים את האוזן לדעת להבין ולהבחין באופן טבעי בחיבורים המיוחדים הללו.
מדרגי שפה הם חלק חשוב מאוד מהשפה היפנית. יפן היא תרבות שבה כבוד וצניעות הם ערכים חשובים וזה מקבל ביטוי מאוד חשוב בשפה עצמה. למשל, דיבור לא רשמי, כולל סלנג, יכול להיות בשימוש בקבוצות של אנשים בני אותו הגיל או חברים קרובים ומשפחה. מחוץ למעגלים האלו ישנם שני מדרגים נוספים, האחד שבו אדם מנמיך את עצמו, למשל מול מנהלים או מדרג בו הוא מגביהה את השומע, במקרה של לקוחות או אנשים מאוד בכירים.
לעיתים מה שלא נאמר הוא חשוב לא פחות. סיפור מדליק שעלה באחד מסרטוני הרשת וממחיש נקודה זו בדיוק. בחורה שהתגוררה בבניין ביפן פגשה את שכנתה היפנית שאמרה לה שהיא שומעת מוזיקה יפה. הבחורה המאושרת מיד סיפרה לחברתה על המחמאה שקיבלה משכנתה היפנית. חברתה מיד הגיבה לה שזו לא מחמאה אלא הערה על כך שהיא שומעת מוזיקה בקול רם. זו דוגמה מצוינת להמחשה עד כמה מה שלא נאמר הוא חשוב לא פחות וכמה הבנת התרבות היא חלק אינטגרלי מהבנת השפה.
יפנית עשויה להראות ולהתפס כשפה קשה ולא בכדי, עם זאת, לימוד מדוייק ומדורג של השפה מאפשר יצירת בסיס נכון ויציב ללמידה נכונה גם של דברים מורכבים מאוד. אז אל תרימו ידיים, האמינו בעצמכם ותזכרו, מוטיבציה היא בסיס חשוב להצלחה. וכל אחד יכול!
